האזינו - בלוג לתודעה גבוהה

אחת השאלות הנפוצות ביותר הינן איך אנחנו יכולים להיות רגועים ושקטים יותר? מדוע הלחץ והדאגה מנהלים את חיינו? חוויתי את המקומות הללו אינספור פעמים בחיי. ובכל פעם שחשבתי לעצמי מה היה מאפשר לי את השקט והרוגע, התשובה שעלתה היתה אמונה. אמונה בבריאה ובנשמתי שהכל קורה בדיוק לטובתי הגבוה והעליונה. ... מה זה טובתי הגבוה והעליונה? מה שנכון עבור נשמתי. כן, הנשמה שלי שבחרה להגיע לכאן בכדי להתפתח, לעבור שיעורים ולהתממש. נשמה שלא מתממשת היא נשמה שמאבדת מהויטליות שלה. אז מה מנע ממני להחזיק באמונה? הרציונל וטובתי הנמוכה, האגואיסטית, ההישרדותית, זו שחוותה בחייה או ראתה סיטואציות שהפחידו אותה וברמת החוויה איימו על קיומה, גרמו להתנהלות המבוססת על פחדים הישרדותיים. לא יהיה לי... אני לא אצליח... לא יאהבו אותי... משברי האמונה החיצוניים הפכו למשברי אמונה פנימיים. המציאות החיצונית היא תמיד השתקפות של הפנים ולהיפך. והיה ברור לי שאני צריכה לשנות את השיח הפנימי. ההתבוננות שלי בעצמי אפשרה לי לדייק את השיח שהתחולל בתוכי. להבין מה הרצון הנשמתי הפנימי שלי. זה שבו אני מרגישה אמת עמוקה. בחיבור לאמת העמוקה יש רוגע.

בימים האחרונים קונפליקט עם אדם יקר לליבי ניהל אותי רגשית. קולות הכעס, האגו והפגיעות דיברו מגרוני. הכאב והתסכול ניהלו אותי. חוויתי שוב כשלון במקום הכי קרוב, במקום הכי חשוב לי. בשנים האחרונות ביצעתי עבודה פנימית עם פריצות דרך. תקשרתי טוב יותר. גיליתי פצעים בתוכי שניקיתי, נפגעתי פחות. ... בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממעטת בשיחות על מערכות יחסים כאלו ואחרות. כבר לא הרגשתי צורך לטחון כל דבר שקרה לי עם עצמי ועם החברות. הבנתי שבכל פעם שטחנתי זה היה מתוך ניסיון לעכל ולמצוא מוצא החוצה מהכאב. חוץ מלצאת צודקת או לא , ולספק או לאכזב את האגו נשארתי לכודה. וגם פה, באירוע האחרון לצד הקולות המקרבנים והצודקים כבר יש בי כבר חלק שניהל שיח אחר. איפה זה פוגש אותך? מה שם הכי עורר את הכאב? מה זה משקף לך בעצמך? היו תשובות חלקיות ואי בהירות. מחשבות על המפגשים הבאים ואיך אתנהל שם? איך אני מנהלת את הרגשות והן לא מנהלות אותי? איני מצפה מעצמי להיות מושלמת. אני לא. כבר הבנתי ויישמתי בעברי שכל מפגש שהתפרצתי בו, שכאבתי בו והתבוננתי בו חשף לי אמונות ומקומות כואבים ועמוקים בתוכי. כבר מזמן הבנתי שזה לא רק האחר. שב

כשסיימתי את לימודיי, הייתי במיונים לעבודה בחברת יעוץ. הייתי מאוד דומיננטית בקבוצה ונבחרתי פה אחד להעביר את הרעיון בפני הבוחנות. עד אז בכל שנות בגרותי, הייתי על במות. הופעתי, שרתי ודווקא שם מול הבוחנות הרגליים שלי רעדו ללא שליטה. התמלאתי בתחושת חוסר אונים, רגליי לא נשמעו לי וקיבלו חיים משלהם...כשראיתי את חיוכה של הבוחנת ואת מבטה הנח על רגליי הרועדות הציפה אותי הבושה.  לא הבנתי מה קרה לרגליים שלי? שום דבר לא בישר על הבאות. לכאורה הייתי בטוחה בעצמי, אף פעם לא היתה לי בעיה לעמוד מול אנשים ואפילו מבין כולם הסכמתי שינדבו אותי אבל לא צפיתי את זה. שנים אח״כ הזכרון הזה הלך איתי. החשש שמא זה יקרה שוב ורגליי לא ישמעו לי. הזיכרון הזה שנחווה כ״כשלון״ היה יותר חזק מהמון חווית הצלחה שחוויתי. שנים אח״כ הבנתי שהכשלון האמיתי הוא העובדה שאפשרתי לעצמי להגדיר את האירוע הזה ככשלון. הגדרה שלתקופה מסוימת יצרה אמונות על עצמי, ניהלה אותי ואת הבחירות שעשיתי. הבנתי שיש בי חלק פנימי שהמעמד הזה איים עליו. התחושה שכל העיניים נשואות אלי הביך אותי מילא אותי בפחד להיכשל. ניסיתי להבין במה זה שונה מכל הפעמים האחרות שה

אתמול חגגנו את ט״ו באב. בכל מקום לבבות, מבצעים לחוגגים, מחוות זוגיות ואני שאלתי את עצמי למה צריכים חג לאהבה? שלא תבינו כשמי כן אני...חגיגת, חושבת שכל סיבה מתאימה למסיבה...ובכל זאת? אנחנו אמורים לחגוג משהו שאמור להיות חלק מהיום יום שלנו? האם משמעות של חג האהבה היא זוגית בלבד? היה לי קשה להתעלם מהעיתוי, מהעובדה שרק לפני 6 ימים ציינו את ט׳ באב. יום שמציין סיום של ימים שנקראים ״בין המיצרים״ יום שבו נחרב בית המקדש על מחלוקות ושנאת חינם. ושישה ימים אח״כ אנחנו מציינים את חג האהבה. וכל מה שמבדיל בין הימים הללו זה האות ו (במקרה או שלו גם נקראת ו החיבור) פרשנויותנו הן בשיטת הפרדס (פשט, רמז, דרש, סוד) כל דבר בבריאה הוא מדויק, ט׳ בנמרולוגיה זה 9 מספר שמסמל סיומות והתחלות חדשות, ניתוקים ומשברים שיביאו לצמיחה. ואילו ו׳ הערך שלו הוא 6 מספר שמסמל אהבה, משפחתיות, הרמוניה. מה שגורם ליום הזה ט״ו לקבל את הערך 6 מספר שמסמל יותר מכל את ערך ההרמוניה והאהבה. אבל בעולמנו ישנה קוטביות. יין וינג. ולצד ההרמוניה והאהבה השיעור והאתגר של ה6 הוא אהבה עצמית. דווקא אותו אדם שמעריך ונמשך להרמוניה, לאהבה משפחתיות השיעו

השבוע אישה יקרה כתבה לי בתגובה לפוסט האחרון שהעליתי על אמיר גוטמן, שאנחנו מנוהלים מאוטוסגסטיות (שכנוע עצמי) ושאם לא היינו מנוהלים מאוטוסגסטיה היינו כמגדל בבל. אין ספק שאנחנו מנוהלים מאוטוסגסטיות בחלקים מסוימים. אבל היכן עובר הקו שבו אנחנו יכולים להגיד שבו שכנענו את עצמנו? ואם כן אז מהי האמת באמת? הרי יש מעט עובדות והמון פרשנויות. העובדות הן פשוטות. הוא נכנס לים בחוף ללא מציל, ניסה להציל את אחייניתו וטבע. זו העובדה. ״הים לקח אותו״, ״אלוהים רצה אותו קרוב אליו״, ״החיים אכזריים, לא פיירים״. ״אלוהים לוקח את הטובים״, ״זה היה הזמן שלו״, כל אלה פרשנויות שלנו לעובדות הפשוטות. מה מהם האמת? אף אחד מאיתנו לא באמת יודע. הידיעה שלי, מגיעה מהאמת הפנימית שלי. מתוך החוויות הפנימיות העמוקות שחוויתי. פעם הייתי מתנגדת לכל מה שאינו תואם את דעתי. היום, אני מאפשרת לעצמי להתבונן, יודעת שהדרך שלי להתפתח היא לאפשר להכל להגיע אלי, להתבונן ולהבין מה פוגש אותי ומה לא. וכשהאישה היקרה הזו כתבה לי, שבתי ושאלתי את עצמי, זו האמת? או שאת משכנעת את עצמך ואת האחרים? יכולתי בקלות לשים את זה בצד, כי האובדן שלה היה קשה מ

עצב גדול נפל על כולנו. רצף של אירועים מזעזעים כאשר המקרה של אמיר גוטמן מיגנט אליו את כל תשומת הלב. אי אפשר היה להישאר אדיש למותו ולכל מה שאפף אותו. והמשברים הללו שהופכים אותנו, מטלטלים אותנו שאנחנו כל כך מנסים לברוח מהם ומהתחושות שנלוות אליהן, המשברים הללו הם חלק מחיינו. כמו כל דבר מדויק, גם להם יש תפקיד. זה לא משנה את הכאב, זה משנה את הפרשנות ואת האופן שבו ננתב את האנרגיה. חכמת היקום הוכיחה את עצמה שגם אנשים שאינם הגדירו את עצמם כרוחניים התפתחו ופעלו בדיוק עפ״י הפוטנציאל הנשמתי שלהם. באנו להתפתח, לשנות ולהשתנות. מה יניע אותנו לעבר השינוי? זה יתחיל מקריאה נשמתית. כאשר לא נענה לה (לרוב מפחד משינוי או אמונות חוסמות) היקום יערער אותנו כדי ליצור את השינוי ולקדם אותנו. בוא נשים את הדברים על השולחן, רובנו למדנו להתפתח מתוך כאב ומשבר. נחפש עבודה רק אחרי שיהיה לנו שם רע, נלך לרופא או לטיפול רק כשנגיע לכאב בלתי נסבל, נעריך את החיים רק כשנפחד לאבד אותם. באחד הימים ששוחחתי עם מישהי היא החלה לבכות וסיפרה שזו השנה הכי נוראית בחייה. היא פוטרה מעבודתה בעוול גדול שנעשה לה, בן הזוג שלה נפרד ממנה וכתוצ